תמי ויגאל – חברים מהודו

את תמי ויגאל פגשנו ב ארמבול גואה. זו הייתה חברות שנבנתה במהירות הבזק -

תמי נראתה – למי שלא הבחין – האישה הרעיה הנסמכת על המאצ'ו הגברי יגאל. לא כך היא .

יגאל – אומן, צלם ובמאי סרטים

תמי – רעייתו הכוח המאפשר את היצירה של יגאל .

שניהם בני הקיבוץ גן-שמואל ביחד מגיל הנעורים.

יגאל עבד במפעל המזון של הקיבוץ ו 'אסף' נוער שהיה זקוק להכוונה אישית ואפשר להם לעבוד.

תמי – עובדת עד היום ב 'דוכן' של גן-שמואל, סופרמרקט מכובד הניצב בצומת הכניסה לגן-שמואל.

יגאל "גילה" כי אנו מאפשרים פעילות תרבותית מכל סוג שהוא וביקש מאוד שאפנה לו זמן של חצי שעה ,

כי הוא רוצה להקרין לי סרט קצר, 'אהובתי אהובתי'

שסיים לביים ולערוך לאחרונה.

קהל רב היה בבית  - אנשי משרד החוץ ממומביי הגיעו

וביניהם הקונסול הכללי – דני זוננשיין ורעייתו ליאורה , שהייתה ביניהם הכרות מוקדמת.

ליגאל החשיפה הזו איפשרה לקדם את הסרט ולאחר מכן יצא למקומות שונים בעולם להרצות על הבימוי והיצירה.

הסרט הוקרן מס' פעמים ב 'סלון' הבית החם – כל פעם בפני קהל שונה.

בפעמים הראשונה התבייש יגאל לשבת עם הצופים ולספר איך הסרט 'אהובתי אהובתי' קרם עור וגידים והיה ליצירה.

שנה לאחר מכן הסרט קטף פרסים בפסטיבל סרטי- דוקו בחיפה.

יגאל סיפר כי יצא להודו למסע מאחוריו יש רעיון. את הרעיון בשיתוף עם הקונסול ההודי בישראל הוציא לפועל באופן חלקי.

להודו עם תמי – הגיע. לשוטט ולפגוש אנשים בהודו לראיין אותם על סיפור – נתח מחייהם לצלם תמונה שלהם ולהמשיך.

יגאל היה מספר לי אילו מקצועות הוא עדיין לא פגש כגון : צייר ,  אופה, דוור ועוד.

היינו שותים ביחד כוס קפה ומדסקסים אילו עוד אנשים כדאי לראיין.

צעדות הבוקר על חוף הים לעיתים קרובות ערכנו ביחד – מנוח עם יגאל ואני עם תמי.

מצאנו מארג של סרטנים קטנטנים קטנטנים שרק בקעו לתוך מלאכת חפירת המחילות  ,

כל סרטן קטנטן חפר לעצמו מחילה בגודל של ראש סיכה .

כשצעדנו קרבו לאזור ה 'חפירות' , נסו אלפי סרטנים שקופים על נפשם ונותרה על חול שפת הים 'מפת תחרה' מחול .

תמי ואני נמסנו למראה היצירה המופלאה של הטבע.

צעדנו בחוף לעת ה'שפל' לאחר הגאות ו'מצאנו' כל מיני מציאות .

כמו זרעים עצומים בגודלם בצבע מהגוני. גם טיילנו יחד לאזור ה- sweet lake   שמעבר ל- cliff .

בשלב זה היינו בשלב הרכש וההצטיידות ל 'בית החם' ומצאנו לנכון לרכוש גנרטור. גנרטור ניתן היה למצוא בעיר הבירה של גואה

פאנג'ים. שכרנו ג'יפ גדול ואיתנו נסעו: מאנאס שותפינו, מנוח, שמחה – חברתי שעזרה בהתנדבות לתפעל את הספרייה,

תמי ויגאל והשמחה הייתה גדולה. יצאנו לטיול קטן.

בדרך היתה בעייה עם הרכב. ה 'בנים' נסעו למוסך לתקן ואותנו 3 נשים הותירו בצד הדרך לערך לשעה.

ומה נעשה? לאחר שחילצנו עצמות ? מה עושים?איך מעבירים את הזמן ?

תמי לימדה אותנו תרגילי התעמלות איכותיים להזרמת הדם .

התרגיל היה כזה : לעמוד עמידה יציבה , לעלות על קצות האצבעות ורדת תוך 'נפילה' לעקבים.

הנפילות הקטנות 'זיעזעו' את כל המערכת וגרמו לזרימת דם טובה יותר.

שימחה ואני לאחר זעזוע שלישי או רביעי – פרצנו בצחוק גדול מאוד .

יום אחד בדרכי החופזת מחוף הים לכיוון ה 'בית החם' ,

עולה את הגבעה הקטנה לכיוון חורשת הקוקוסים,

ערפילי בוקר בשמש עולה, ליד הבאר תחת עץ אגוז הקשיו – רחב הנוף עומדת דמות לבושה לבן בוהק ,

חוברת תווים לבנה על הרצפה ובידה קשת וכינור.

מראה חלומי וכל כך רומנטי.

מזהה צילום אומנותי- אין עליי מצלמה, חוככת בדעתי – יגאל כאן בסביבה והוא מקצועי,

בטוח יוציא תמונה מושלמת – חושבת לעצמי – אצל יגאל היד יציבה ולא תמונה מטושטשת.

בסוללרי מחייגת ליגאל, מהר מהר פן הרגע הקסום יפוג.

יגאל עונה ואני בקול תקיף – 'יגאל! איפה אתה ?'

עונה: אני כאן אצל רנג'רה עם הצעירים של גן שמואל בארוחת הבוקר'

ושוב אני מתעקשת : יש עליך מצלמה? יגאל: 'רק הקטנה'

אני: בוא מהר מהר לכיוון חורשת הקוקוסים , תביא איתך המצלמה הקטנה ובוא במיידי.

יגאל : במה מדובר?

חיה: יגאל תמונה מדהימה , חייב להזדרז , כנרית בצל עצי הדקל והקשיו

יגאל: אני לא בעניין של ציפורים

חיה: " טוב יגאל, זאת גברת המנגנת בכינור, אבל אם אתה מעדיף שלא ..."

יגאל: אני כאן

ואכן מעיפה מבט ויגאל מתקדם ומצלם ... בבושה רבה מתכופף – כי יגאל היה ביישן שהולך

ו 'מפשיר' עם ההתקדמות של המצלמה ויגאל לכיוון הכנרת ,

קומתו מזדקפת ומזדקפת במרחק של מטרים ספורים ממנה ,

לשנייה נעצר ומשם מושיט ידו ומכוון את העמידה שלה , מצג חוברת התווים.

יצאו תמונות מדהימות קסומות.

יגאל ז"ל נפטר השנה  (ינואר 2013) ממחלה קשה בגיל 70