בתוך תעתועי האלצהיימר

אימי אובחנה כחולת אלצהיימר לפני  שנים לא רבות.

כל חיי האמנתי שסיפרה לי על כל החוויות שעברה ,

מסתבר שהיא רק דלתה מתוך זכרונה את הרגעים החשובים ביותר לזיכרון מתמשך- להעביר לדורות הבאים

לא , לא הכול סיפרה , מדי פעם כשהזדמן סיפרה ,

ואני כל הזמן שאלתי וחקרתי והיא סיפרה סיפורי ילדות וזיכרון של משפחה יהודית – די רגילה .

איך ביום כיפור סטשק לקח את דמי הכיס וקפץ לקיוסק הסמוך לקנות סוכרייה להקל על הצום ,

וכשיצא אביו 'דוד ליאון' מבית הכנסת וראה אותו ,

כיסה סטשק את עיניו בשתי ידיו בהאמינו כשהוא לא רואה – הוא גם אינו נראה.

או הסיפור על :

הדוד בעל חנות הדגים הסמוכה שעל הדלפק שלו היו צנצנות עם המון סוכריות בכל מיני צבעים

– ובכדי שיהיה לאימי המון סוכריות, בכפו הגדולה שלף בעבורה הסוכריות,

אך אוייה לסוכריות היה טעם של דגים.

ועוד סיפורים של שימור המשפחתיות .

איך הסבא של אימי – יהודה דוב הכוהן – צעד כל יום א' לבקר אותם במרחק של 8 קילומטר לכל כיוון והוא בן 80+ ,

ובהיותו בן 83 בדרכו חזרה לעיירה הסמוכה נורה ע"י הנאצים,

וסיפרה עליו כי היה עצבני ומתפרץ כמו כל הכוהנים , ככה זה ידוע כי זה משבט הכוהנים שישרתו בבית המקדש.

ועל עצמה אמרה – אני בת הכוהן.

ומתוך אמונה מלאה שאלו כל הסיפורים ודבר לא החסירה ממני ,

 

נערכו הכנות לקבלת עובדת זרה בביתה של אימי ומצאתי המון כתבים ,

כתבים של אחרי וביניהם לוח זמנים פשוט וסכמטי – איפה הייתה ומה עשתה ,

בת 13 הייתה כשפרצה המלחמה  ומיד נלקחה לעבודת כפייה – שטיפת רצפות בעירייה.

בשנים 40-41 הייתה רועת פרות

מ- 41 עד 42 והיא בת 15 עבדה בבנייה של סכר .

ב- 2 יולי 42 הייתה אקציה והיא נשלחה לגטו וודוביצה שם עסקה בתיקון מדי גרמנים שנפצעו בקרבות.

וזאת עד 13 מאי 1943 כשהועברה למחנה מעבר (סוסנו בייץ) ומשם לאחר יומיים למחנה עבודה בוולדנבורג   שם עבדה במנפטה .

כאן סיפרה שעבדה וידיה כל הזמן היו במים .

עד סוף 1943.

משם נשלחה למחנה גרבן  ובסוף שנת 1944 תוך צעדה של שבועיים בחודשים דצמבר ינואר

עד לברגן בלזן . זו צעדת המוות.

סיפרה על החברה שהתמוטטה והן נשאו אותה,

ועל זו שפרצה בריצה לתוך היער והצליח לה ,

סיפרה גם על זו שלא שרדה את הדרך

והכי הכי סיפרה על אחותה לדרגש שאימי סעדה אותה במחלתה ,

ואימא ממנה נדבקה כי סעדה את בלה במחלה.

איך  עבורה ויתרה על מנת מזון ורעבה ,

איך אימי רצה בין הגדרות להשיג לבלה חתיכה של נקניק ומעט חלב.

בברגן בלזן לקתה בטיפוס הבטן

ובסוג נוסף של טיפוס

סיימה את המלחמה  15/4/1945 עם חום גבוה

ולא זכרה את כניסת המשחררים – הארמיה ה- 4 של הצבא הבריטי, ובמשקל 30 ק"ג .

ואני מה לימדה אותי בכל סיפוריה? האם כיוונה אותי ?

מה אוכל לעשות לטובת ילדיי ואילו מיומנויות אעניק להם?

והישרדות אמיתית מהי ?

ובאיזו רמה של הישרדות?

בחרתי באיכות הסביבה

בגינון

- כך לא זורקים אוכל ? כי בבית פולני אסור לזרוק אוכל.

איך יידעו ילדיי ליצור לעצמם מזון כל שהוא? – יגדלו ירקות

איך נמנע בזבוז? (במיחזור..?.)...

וקהילה מה זה אומר?

סוכריות עם טעם של דגים ?

היו בטוב , שמרו את הזיכרון הקולקטיבי למניעה הכחדת עם – כי לנו ציווה להיות אור לגויים – ואולי לכך כיוון?

ואם לא לכך כיוון – היכן היה?

אימי גדלה בבית דתי שומר מצוות , היא חילונית לחלוטין ו- מאמינה בקיום האל.

* לא כל דבר כתוב, חייב להיות מובן ע"י כל אחד, יש דברים שנכתבים למען הכותב, יש שיבינו ויש שלא